פסק-דין בתיק עש"ם 2203/05

           בפסיקתו עמד בית המשפט העליון על כך שהוראת סעיף 184 הנ"ל באה להבטיח שתי תכליות המונחות ביסוד סדר הדין הפלילי - הגנה על זכות הנאשם למשפט הוגן והצורך לחשוף את האמת (ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 700; ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534, 541 (להלן: פרשת יעקובוב)). דברים אלה נכונים הם גם בנוגע לתקנה 46 החלה בהליך המשמעתי. בהתחשב בזהות הלשונית בין הוראת סעיף 184 לחסד"פ לבין הוראת תקנה 46 לתקנות, ונוכח התכליות הדומות של שתי ההוראות האמורות, יש לפרש את דרישת "ההזדמנות הסבירה להתגונן" בתקנה 46 באופן דומה לפרשנות שניתנה בפסיקתנו למונח האמור בסעיף 184 לחסד"פ.

           דרישת ההזדמנות הסבירה להתגונן בסעיף 184 לחסד"פ פורשה בפסיקה ככוללת שני יסודות. האחד, הוא אפשרות טכנית לנהל את ההגנה, דהיינו להשמיע עדים ולהביא ראיות לעניין העובדות שאינן מוזכרות בכתב האישום ומשמשות בסיס להרשעה. היסוד השני הוא הזדמנות סבירה לפתח ולייצב קו הגנה כנגד אישום שאינו מופיע בכתב האישום אך עולה מתוך העובדות שהובאו בפני בית המשפט (שם, בע' 541; ע"פ  63/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606, 615 (להלן: פרשת עוזר); ע"פ 6702/95 טרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 607, 613; השוו: ע"פ 545/88 בן עזרא נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 316, 323-324; ע"פ 4230/99 אבו ג'נאם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 34, 46). לעניין היסוד השני, השאלה היא האם הנאשם הופתע, והאם כתוצאה מכך נמנעה ממנו האפשרות לפתח קו הגנה חדש שיש בו כדי להתגונן כנגד האישום אשר לא נזכר בכתב האישום (פרשת עוזר, בע' 615; פרשת יעקובוב, בע' 541).

           במקרה שלפנינו, העובדות המהוות יסוד להרשעתו של המערער ביצירת אווירה עויינת נזכרו שוב ושוב במהלך המשפט. כך, למשל, העידו ענבר אייזיק, מזכירת שופטים בבית המשפט, ורחל שנפר, פקידת עזר בבית המשפט, כי המערער נהג לספר בדיחות גסות (ע' 33, 48 לפרוטוקול, בהתאמה). אף המערער עצמו העיד בחקירתו הנגדית כי סיפר בדיחות גסות בבית המשפט, כי היה נועץ מבטים בנשים וכי לעיתים אמר משפטים מיניים במסגרת העבודה (ע' 68-67 לפרוטוקול):

"ש. אתה סיפרת בדיחות גסות בבית המשפט?

ת. כן, סיפרתי שתי בדיחות גסות. אני מכיר את הבדיחות האלה מהצבא.

ש. האם אתה נוהג לנעוץ מבטים חודרניים לעבר גופן של נשים?

ת. אני לא יודע מה זה חודרניים.

ש. האם אתה נוהג לנעוץ מבטים מפשיטים לעבר גופן של נשים?

ת. אני רוצה לומר שיש לי את התכונה, שאני מסתכל על נשים ואני גם כתבתי בעדות שזו תכונה שידועה וגם אישתי מעירה לי על כך, כמה אתה נועץ מבטים. יש לי בעיה עם זה, אני מסתכל על בחורות, אבל ממפשיט [כך במקור - ד.ב.] אותן...

ש.ת. כן, אני מסתכל על נשים. דבר שהוא יפה אני מסתכל, דבר שלא יפה אני אסתכל פחות זמן. אני לא רואה בכך פסול.

ש. על מה אתה מסתכל?

ת. על הכל. מכף רגל ועד ראש, מה פסול בזה.

...

ש. אתה נוהג לומר משפטים מיניים במסגרת העבודה?

ת. לעיתים רחוקות, וזה כשיש דו-שיח ביני לבין העובדת, אז אני אומר לה משהו."

           עוד נציין כי בסיכומי התביעה בפני בית הדין נטען שמהחומר הראייתי עולה כי המערער נהג לספר בדיחות גסות בעת העבודה ולרמוז רמיזות מיניות. עוד נטען בסיכומים כי בהתנהגותו האמורה יצר המערער אווירה עויינת במקום העבודה, וכי מן הדין להרשיעו בגין כך בהתאם לתקנה 46 לתקנות (ע' 10 לסיכומי התביעה). לכך יש להוסיף כי בכתב התובענה נטען שהמערער הפר את הוראת סעיף 43.421 לתקשי"ר, המגדירה "מעשה בעל אופי מיני - לרבות דיבור או רמיזה או יצירת אווירה עויינת" (ההדגשה אינה במקור - ד.ב.). בהתחשב בכל אלה, אין לומר כי ההרשעה ביצירת סביבת עבודה עויינת הפתיעה את המערער, וקשה לראות כיצד קו הגנתו היה משתנה אילו הואשם בכך מלכתחילה.

           בהתחשב בכך שהעובדות המפלילות את המערער ביצירת אווירה עויינת עלו שוב ושוב במהלך המשפט, לרבות במהלך עדותו של המערער עצמו, ובהתחשב בכך שיסודותיה של העבירה בדבר יצירת האווירה העויינת נדונו בהרחבה בפסקי דינו של בית משפט זה בפרשות פודלובסקי ובן אשר הנ"ל, אין להתערב בקביעתו של בית הדין כי ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן מפני עבירה זו. לפיכך, דין הערעור כנגד הרשעתו בה להידחות.

           אשר על כן, ומכל הטעמים שפורטו לעיל, הערעור נדחה.

           ניתנה היום, י"ד בתמוז התשס"ה (21.7.2005).